בנק הפועלים נ' המכללה למקצועות האסתטיקה בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לפירעון חוב בסך של 269,340 ₪, אשר נוצר בגין מתן אשראי לנתבעת 1.

לטענת הנתבעות יש לדחות את התביעה שכן התובע הפר את התחייבויותיו כלפיהן ופעל בחוסר תום לב ובחוסר הגינות כאשר הפסיק את מתן האשראי לנתבעת 1. הפרה זו של התחייבויות התובע הסבה לנתבעת 1 נזקים אשר יש, לטענת הנתבעות, לקזז מסכום התביעה.

העובדות

התובע עוסק בעסקי בנקאות. הנתבעת 1, המכללה למקצועות האסתטיקה בע"מ (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית אשר הפעילה מכללה למקצועות האסתטיקה. הנתבעת 2, גב' דרורה שטרנברג (להלן: "הנתבעת"), הינה בעלת השליטה ומנהלת החברה.

ביום 18.6.02 פתחה החברה חשבון בסניף 612 (נתניה) של התובע (חשבון מספר 231236; להלן: "החשבון"). במסגרת הפעילות בחשבון, ניתן לחברה אשראי, לרבות בהלוואות שנטלה החברה.

תוך כדי פעילות החברה, בקשה החברה מהתובע מפעם לפעם לחדש את מסגרות האשראי שלה בחשבון. כך גם היה במהלך יוני 2006, וביום 25.6.06 נחתם על ידי החברה כתב התחייבות למסגרת אשראי, שלפיו סוכם על העמדת אשראי לחברה של עד 165,000 ₪ וזאת עד ליום 30.5.11 (מוצג מש/3). מסגרת האשראי הוגדלה ביום 24.4.08 לסך של 190,000 ₪ ועדיין תוך הסכמה לכך שהמסגרת תהיה בתוקף עד 30.5.11 (מוצג מש/4).

לקראת מועד פקיעת מסגרת האשראי של החברה, במהלך אפריל 2011 או בסמוך לכך, נמסרה לחברה הודעה מהתובע שלפיה עומדת מסגרת האשראי לפקוע. בפגישות שנערכו בין הנהלת הסניף של התובע לבין הנתבעת, נמסר לנתבעת שאין כוונה לחדש את מסגרת האשראי של החברה (כאמור במכתב הנתבעת לבנק ישראל – מש/1). בין הצדדים נוהלו מגעים וביום 6.7.11 נחתם על ידי החברה כתב התחייבות למסגרת אשראי של 215,000 ₪ עד ליום 31.7.11 (מוצג מש/5).

בפקיעת מסגרת האשראי ביום 31.7.11, סירב התובע לחדש את מסגרת האשראי והחברה נדרשה לפרוע את החוב שהצטבר בחשבון, חוב אשר הגיע ביום 30.10.11 לסך של 228,111 ₪. הצדדים לא הגיעו להסכמה וביום 3.11.11 הוגשה התביעה.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

לטענת התובע, לחברה ניתן אשראי ועקב פעילות החברה בחשבון נותרה החברה חייבת לתובע את סכום התביעה. התובע עותר לחיוב החברה בפירעון החוב האמור בחשבון בצירוף ריבית פיגורים וכן לחיוב הנתבעת בתשלום החוב מכוח ערבותה האישית לחובות החברה כלפי התובע.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר וביום 7.12.11 הגישו הנתבעות בקשת רשות להתגונן. טענתן העיקרית של הנתבעות בבקשת הרשות להגן הייתה לאי מסירת המסמכים הרלוונטיים הנחוצים להן לבדיקת טענות התובע והפעילות בחשבון. נוכח טענה זו ניתנה החלטה ביום 3.5.12 המורה לתובע להמציא לנתבעות את המסמכים אותם בקשו וניתנה לנתבעות הרשות להגיש בקשת רשות להגן מתוקנת לאחר המצאת המסמכים. על יסוד החלטה זו הומצאו מסמכים לנתבעות אך הנתבעות לא הגישו בקשת רשות להגן מתוקנת והודיעו שהן מבקשות להתבסס על הבקשה שכבר הוגשה (הודעת ב"כ הנתבעות בפרוטוקול הדיון מיום 11.7.12).

בדיון בבקשת הרשות להגן ביום 11.7.12 נחקרה הנתבעת והצדדים למעשה הגיעו להסכמה שלפיה ממכלול הטענות שהועלו בבקשת הרשות להגן - תינתן לנתבעות רשות להגן בטענה אחת בלבד: הטענה שלפיה סגירת מסגרת האשראי לחברה על ידי התובע נעשתה בחוסר תום לב ושלא כדין, והביאה לקריסת עסקי החברה ולנזק אשר יש לקזז מהחוב לתובע. בהחלטה שניתנה באותו מעמד ניתנה לנתבעות רשות להגן בטענה זו בלבד.

מאחר וטענת הנתבעות הינה למעשה טענת קיזוז, נקבע שעל הנתבעות לפתוח בהבאת הראיות. בהודעה מיום 23.12.12 הודיעו הנתבעות כי הן מוותרות על זכותן להציג ראיות נוספות ומבקשות לבסס טענתן על תצהיר הנתבעת אשר תומך בבקשת הרשות להגן. נוכח הודעה זו הודיע אף התובע שהוא מוותר על הגשת תצהירים ובדיון ביום 14.1.13 הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו ינתן פסק הדין על יסוד החמר המצוי בתיק בית המשפט. על יסוד הסדר דיוני זה הוגשו סיכומים וניתן פסק דין זה.

דיון

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על כך שביום הגשת התביעה הגיעה היקף החוב של החברה בחשבון לסכום התביעה ואף אין מחלוקת על כך שהן החברה והן הנתבעת, מכוח ערבותה, חייבות בפירעון החוב לתובע.

בסיכומים מטעמן, טוענות הנתבעות שיש לדחות את התביעה כבר מטעם זה שהתובע לא הציג כלל ראיות מטעמו וכך גם לא הוכיח כי עמדה לו הזכות לתבוע את החוב בעת שהוגשה התביעה. טענה זו לא ניתן לקבל. הנתבעות עצמן הרי לא כפרו בחוב, לא כפרו בזכות התובע לדרוש את פירעון החוב מיידית ולא קבלו רשות להתגונן בטענות שכאלו. בנוסף, התובע אומנם לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אך התובע רשאי גם רשאי, ככל בעל דין, להתבסס על הראיות שהוצגו. ובכתבי הטענות, במוצגים שהוצגו ואף בעדות הנתבעת בחקירתה – הובהר שמסגרת האשראי של החברה פקעה (לאחר שהוארכה) ביום 31.7.11 (עדות הנתבעת בעמ' 5 בפרוט' ומוצג מש/5).

הטענה אשר מעלות הנתבעות, הטענה בגינה ניתנה להן הרשות להגן, הנה טענת קיזוז אשר מתבססת על הטענה שהתובע הפר התחייבותו להעמיד אשראי לחברה, כי בהפרה זו הסב התובע לחברה נזקים העולים על סכום התביעה ואשר יש לקזז מהחוב לתובע כך שהתביעה תידחה.

מערך חובות וזכויות בנק – לקוח מוסדר, בין היתר, בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 ובסעיף 2 (א) סיפא שלפיו "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". על יסוד הוראה זו, הוכרה זכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו. למשל במצב בו יש חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח.

"הזכות ששומר לעצמו בנק, אם להסכים למשיכת יתר פלונית, הינה במסגרת שיקול הדעת, שמבקש הבנק לשמור לעצמו לעניין מתן הלוואות. כך, למשל, במסגרת דאגתו להבטיח לעצמו את החזרת כספי ההלוואה-האשראי, שהוא נותן ללקוחו, ובנוסף לביטחונות שידאג באופן הרגיל לקבל, חשוב לו לדעת, לאור מצב חובו של הלקוח לו, לצורך איזו מטרה מוצאים הכספים, אותם ילווה ללקוח. על-ידי כך יוכל להעריך את הסיכויים של הלקוח להחזירם לו, כשיהיה חייב בכך. אינטרס זה של הבנק הינו אינטרס עסקי לגיטימי, ואיני רואה, על שום מה יתערב בית המשפט וישלול מהבנק זכותו זו, לה הסכים הלקוח בחוזה מפורש, המחייב ביחסיו עם הבנק" (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684).